30/03/2026
אז איך מתמודדים עם השריטה הראשונה שקיבלתי מאור (החתול שלי) בפנים?
וואו, אני בכלל מתביישת לשתף בזה. כאילו אני אמורה להיות אחת שלא קורה לה שום דבר עם החיות שאיתה. מדהים כמה זה חלק שחי בי לצד הידיעה שזה לא מה שתקשורת טלפתית אומר שיקרה.
אז אני לוקחת נשימה עמוקה ושולחת אהבה לחלק בי שמרגיש עצוב, מושפל ונעלב עד עמקי נשמתו מאור. (כן אני יודעת שאני לא "צריכה", אבל מה נעשה.. המציאות היא לפעמים כזו שאנחנו נפגעים גם ש"לא צריך").
אז דווקא מתוך מה שעולה בי מול המצב אני רוצה להביא את זה, כי תמיד זה היה עבורי חלק מהותי בדרך יותר מהכל - לנרמל ולתת הכרה לחלקים בנו שמופעלים מתוך הקשר והדינמיקה עם החיות שאיתנו, ואת האפשרות ללמוד מזה עוד על העולם הפנימי שלנו, על יחסים, ועל צמיחה שיש לנו אפשרות לגדול אליה מתוך רגעים כאלו ממש.
אז מה קרה בעצם?
הבן זוג שלי עובר לגור איתי בצורה רשמית. רשמית כולל מעבר של 3 חתולים לבית שכבר יש בו 5 כלבות וחתול.
המעבר נעשה בצורה הדרגתית, התחלנו עם אחת החתולות, שיותר קל לאקלם בבית מלא כלבות.
אנחנו כבר כמה ימים בתוך זה, וסהכ זה עבר לא רע. היו גלים, היו רגעים, אבל אתמול הייתה איזו נקודה שבה המתח עלה בין החתולים (אור שלי וליקה שלו), ובנקודה מסוימת אני עשיתי כנראה משהו לא נכון וחטפתי מאור שריטה לפנים, כזו שקרעה לי את השפה והשאירה אותי המומה ופגועה.
אחד החששות הגדולים שלי מילדות זה שחתול ישרוט אותי בפרצוף, כי שרטה אותי חתולה אי שם בעבר. תמיד הייתי נזהרת מהם, לא סומכת ממש, ולא ממש מחפשת את זה כי לא היה לי עניין אחר.
כשהכרתי את הבן זוג והחתולים שלו, משהו התחיל להיפתח, כי הכרתי אותם ממקום חדש.
שאור הגיע - אז בכלל הלב שלי נמס, והוא פתח לי את הלב לסמוך כמו שלא סמכתי מעולם על חתול, אז אתם יכולים לתאר לכם מה קרה לי שהוא עשה את זה.
אני יודעת שהוא לא רצה להכאיב לי, אני מבינה שהוא כעס והיה בתוך איזה לופ שלא היה קשור אליי, אבל עדיין באותה הנקודה ממש הייתי פגועה ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות עכשיו עם המצב.
הבן זוג נתן לי את ההכלה ואת התמיכה לקבל את המצב הפנימי שלי ואת מה שעובר עליו. הוא יכל לתת לי באותה הנשימה את האהבה שהייתי צריכה ואת החזקת המצב שלי עם אור שמכיל מורכבות באותה חוויה.
שקמתי בבוקר היה בי חלק שרצה לסלוח כאילו כלום והיה בי חלק שאחז בעלבון.
נתתי לשניהם מקום.
לקח לי רגע להבין שאני רוצה לבחור מה אני רוצה לעשות במצב כזה, מי אני רוצה להיות.
לזכור שגם אני, אנחנו, כולנו לפעמים שורטים ופוגעים את מי שאנחנו אוהבים ללא כוונה רעה, אלא מתוך חוויה פנימית שלנו.
זה לא מצדיק את זה, אבל זה מאפשר לנו להיות בחמלה כלפי זה - לעצמנו ולאחרים.
אז אני לא מעבירה את זה כאילו כלום לא קרה, אבל אני כן מתקדמת בסיטואציה הזו צעד צעד לחקור אותה למען צמיחה אישית והדדית ביננו, ובין כל בני הבית.
אני יכולה להגיד שאחרי כל זה, כולנו התעוררנו שונה הבוקר. לטובה.
משהו נרגע במתח בבית, ליקה (החתולה), הכלבות, ואור - כולם הרבה יותר נינוחים זה לצד זה, יש הרמוניה שלא הייתה.
זה כמו נקודת קצה, שבירת מתח שהתפרקה ברגע הזה.
אצלי אולי יותר מהכל (כנראה שאפילו לא הייתי מודעת), וככה גם במרחב שלי (שהוא תמיד שיקוף שלנו).
האם היה אפשר להגיע לשם אחרת?
אולי, יש המון דרכים להגיע מנקודה א לנקודה ב, אבל ככה זה קרה הפעם.
אני יכולה ללמוד מזה לפעם הבאה אולי, אבל אני יכולה ברגע הזה לבחור להכיר תודה על מה שכן היה לטובה מתוך כל זה. להבין שיש פה צמיחה אפשרית וייחודית למציאות שהתהוותה לרגע הזה, ולעשות בחירה מתוך העולם הפנימי שלי, ולא לתת למציאות להשאיר אותי עם עלבון, כעס, פחד וחוסר אמון.
אני מסיימת את הכתיבה הזו עם חוויה שונה בלב. כי דרך הכתיבה אני יכולה להרגיש את הבחירה שלי בהווה, ברגע הזה, בנוכחות. בחירה באור , אהבה, הרמוניה. אני גאה במה שעברתי ואני שמחה ששיתפתי.
מיקוד בכיוון שאליו אנחנו הולכים ורוצים, להחזיק את התמונה של היחד של כולנו, ולמצוא את הדרך לשם מתוך ידיעה ברורה שזה אפשרי.
אני מניחה שעוד יהיה המשך למסע הזה, אבל הבוקר היה בי את הרצון לשתף משהו מאוד חי אמיתי וכנה. מסע של גדילה שלי לצד היכולת לעזור לאחרים כשהם עומדים מול מצבים כאלו.
אם הצלחתם לקרוא עד כאן - אשמח לשמוע איפה זה פוגש אתכם? מה זה עורר אצלכם? ואם יש שאלות, כי זה יעזור לי לתת עוד ערך מהנסיון שאני עוברת דרכו בעצמי. זו המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת - את הדרך עצמה.
*********
בתמונה - אור וליקה בחצר לפני כמה ימים, כשעוד מנסים להבין מה קורה. היו גלים מצד שניהם
