הדר גוטמן - מטפלת ומלווה תהליכים בין אנשים ובעלי חיים

29/07/2025

אנחנו הרבה פעמים מאוד מפוקסים על כל מה שעוד לא עובד לנו עם בעל החיים

על כל מה שעוד לא...
"הוא לא מצליח..." "הוא עוד לא..."

יש פה תרגול ששווה לתרגל עם החיות (ובכלל בחיים)-
מה כן עובד? מה כבר כן קורה שאפשר להגיד עליו- יאס!!! עוד מזה בבקשה!

החיות מאוד זקוקות להכרה שלנו בהצלחות שלהן. במה שכן כבר עובד או שהן כבר עושות "טוב" ביחס לצרכים שלנו ולרצונות שלנו. להכיר במאמץ שלהן לעשות את הכי טוב שלהן בתוך הקשר ההדדי. להכיר בהצלחות שלהם ביחס לעצמם ולמה שמיטיב איתם.

שהפוקוס שלנו הולך על כל מה שעוד לא עובד- זה כל הזמן מחזיר אותנו למחשבות ולרגשות שלא נעימים לנו, שלא מיטיבים איתנו ועם הקשר שלנו עם החיות.

שאנחנו שמים על זה את הפוקוס על כל מה שכן עובד ומודים להן על זה (הודיה זה אחד התדרים הכי משמעותיים ועוצמתיים בחיינו)- אז זה גורם להן לרצות להצליח לעשות עוד מזה... זה מחזק אותן בדרך.

גם הן, כמונו, זקוקות להכרה, לנראות, לעידוד, לתמיכה.

תודו להן על זה, תכירו אותן על מה שהן כבר עושות. זה חשוב להן, וזה חשוב גם לנו ולקשר ביננו למען חיים של קרבה, שותפות, חברות, הדדיות וצמיחה.

21/07/2025

לפעמים כל מה שאני יכולה לעשות זה פשוט להיות. להיות עבור האדם, עבור החיה, בתקופה מאתגרת, שיש קושי לקחת החלטה, שיש הרגשה שאף אחד אחר לא מבין את האתגר, שיש פחד, כאב, צורך באוזן קשבת, ומישהו שיזכיר את הנפלאות של הדרך לצד הקושי וחוסר הודאות.

לא תמיד אוכל לרפא, או להגיע לתוצאה שהאדם רוצה כל כך עבורו ועבור בעל החיים שלו... אבל תמיד אהיה בלב אוהב, לב רואה, לב שומע, וברצון אמיתי להעניק את הטוב ביותר שיכולה עבורם במסע.

לא תמיד נועד להיות מה שאנו חושבים שאמור, ולפעמים חלק מהדרך והצמיחה שלנו זה דרך אותן התמודדויות עם מה שלא מצליח או לא אמור להיות במסע שלנו ושל החיות.

כבר לפני כמה וכמה שנים ההגדרה של היותי מטפלת החלה לכווץ אותי. הרגיש לי שיש בזה משהו שלוקח את הכוח מהאדם ומהחיה במסע שלנו יחד. מילים כמו מאפשרת, מחזיקת מרחב וכאלו נראו לי יותר נכונים למהות שאני מבקשת להביא... מכיוון שאני לא זו שמרפאת אף אחד, אני זו שנוכחת איתם ומזכירה להם את האפשרות לריפוי. אני זו שמגשרת בין החיה, והאדם, לפוטנציאל הריפוי שלהם את עצמם.

אני זו שמזכירה להם את הבחירה החופשית של נשמתם לקחת את הצעד הבא שמדויק להם בכל רגע.

לעיתים כל מה שיש לי להעניק זה לב אוהב. שמבקש את הטוב ביותר עבורם בכל אשר הנשמה תנוע אליו.

זו זכות עבורי להיות שם עם כל אחד ואחד.
זו ההזמנה שלי לעולם.
להיות. לאהוב. לאפשר.

20/07/2025

יש לי מערכת יחסים מעניינת עם כל בעלי החיים – והיום אשתף על הקשר שלי עם היתושים.

הם שגרירים מרכזיים בחיינו שמשקפים את הקושי שלנו לחיות עם כל המינים.

אני מרגישה שייעוד מרכזי שלי בחיים זו החקירה של חיים יחד, בדו־קיום עם כל היצורים החיים.

תמיד היה לי חיבור מיוחד עם בעלי חיים,
אבל עם כל מה שקשור בחרקים, ג'וקים, טפילים – לא היה שם באמת קשר, חיבור או עניין מצידי.

לא הרגשתי קירבה,
להיפך - נעלתי, פחדתי, הרחקתי.

לצד זה, לא יכלתי להרוג בעצמי.
הייתי נגעלת אפילו מהפעולה עצמה.

לאט לאט, עם השנים ועם העמקת התקשורת הטלפתית,
ועם שינוי התפיסה והעמקה בהיכרות עם כל היצורים החיים –
גיליתי שהלב שלי נפתח.
נפתח לאהוב אהבה אמיתית את כל היצורים באשר הם.
יותר ויותר.

זו הייתה בחירה מודעת שלקחתי על עצמי.

היתושים היו שלב משמעותי בדרך הזו.

לפני כמה שנים שמעתי מתקשרת מחו"ל מדברת עליהם –
על ההכרה בזה שגם הם ראויים לחיים, בדיוק כמו כולנו.

היא שיתפה שהיא מאפשרת להם לקחת דם,
אבל מבקשת שלא יישאר סימן, שלא תהיה עקיצה.
שייקחו רק מה שהם צריכים, ושישמרו עליה.

משהו שם נגע בי,
ובאותו הרגע קרה משהו בלב שלי והחלטתי שאני רוצה לנסות.

לא כניסוי, לא כדי "לראות אם זה יעבוד",
אלא מתוך חיבור פנימי אמיתי, מתוך בחירה מודעת, מתוך לב פתוח וכמיהה אמיתית למצוא את הדרך לחיות אהבה באשר היא כדרך חיים.

וזה פשוט עבד.
מאותו רגע משהו בדינמיקה איתם השתנה.

אני רואה אותם לוקחים ממני דם – אבל אין שום גירוד, שום תגובה.
לא נשארת עקיצה.

יש בינינו הבנה שקטה.
לא חוזה כתוב, אלא הסכמה פנימית, בלב.

אני לא מרחיקה אותם, לא הורגת, לא נלחמת.
אני פשוט חיה איתם.
והם איתי.

אני אפילו היום נפעמת מהם, מתבוננת בהם בזמן שהם עליי, ובהודיה שהם משאירים אותי נטולת עקיצות וגירודים ושיש לכולנו האפשרות לחיות יחד.

*******
אם זה מדבר אליך, אם משהו בתוכך נפתח למחשבה שיש דרך אחרת להיות בקשר עם החיים סביבנו –
אני מזמינה אותך באהבה לכנס הפרונטלי הקרוב של תקשורת טלפתית עם בעלי החיים, לשתי סדנאות שאני מעבירה:

* פתיחת הלב ליצורים שמאתגרים אותנו

* חיים בדו־קיום עם חיות ש’פולשות’ למרחב שלנו

גישה ונקודת מבט חדשים -
לשחרר את המלחמה, המאבק, השליטה, הכוחניות ולבחור בחיים – יחד, בהדדיות, שותפות, דו קיום.

לפרטים על הכנס מוזמנים להגיב או לכתוב לי

15/07/2025

אני רוצה לספר לכם על אחד המורים הגדולים בחיי, מי שלימד אותי דרך הגוף והלב, דרך חוויה חיה -
שאפשר לחוות את הפרידות מבעלי החיים שלנו בדרך נוספת.

לפני 8 שנים בערך נכנס לחיי מלאך בשם אושר.

הוא הגיע אליי משותק, רק בן 9 חודשים,
וכעבור שבוע גילינו שהוא חולה בסרטן עצמות מתקדם ומפושט.

ברגע ההוא ההיגיון אמר שצריך להרדים,
אבל משהו בלב היה חזק יותר.

הלב ידע –
שאושר לא מוכן להיפרד עדיין,
ושהדרך שלי איתו, לא משנה כמה זמן היא תימשך, רק התחילה.

התחלנו מסע של התמסרות מלאה למסתורין ולחוסר הודאות ,
מסע שבו הוא זה שלקח פיקוד,
הוא הראה לי והנחה אותי מה הוא צריך רגע רגע,
והחזיר אותי שוב ושוב ללב – גם כשכאב נורא, גם שפחדתי מאוד.

זה שם אותי מול מצבים שונים שהרחיבו לי את התפיסה, חייבו אותי לצאת מדעתי ולהרחיב את ההיגיון שלי.

לא תמיד קל ללכת עם הלב ברגעים כאלה,
אבל כל פעם שהסכמתי,
נפתח בתוכי שקט חדש,
ונוכחות אחרת.

ואושר?
אושר היה כולו שלווה.
כלב מאושר
גם בימיו האחרונים.

גם ברגע בו עזב את גופו בשקט בלילה לצידי במיטה המשותפת שהכנתי לנו (מאחר והוא העביר לי את המסר שזה יהיה הלילה האחרון שלנו ביחד.)

זכיתי לחודשיים מופלאים עם אושר שעבורי היו משמעותיים כל כך.

******
אושר לא בא אליי כדי שאציל אותו.
הוא בא כדי ללמד אותי.
לפתוח בי שער חדש.
הוא היה מלאך בדמות של כלב.

הוא היה זה שאיפשר לי שנים אחר כך
להיפרד ממיקה, אהבת ליבי,
בדרך שהלב שלי קיווה לה -
שלצד כל הכאב, ארגיש גם חסד והודיה עצומים.

מאז אושר הלב שלי יודע –
שאפשר אחרת.
אפשר להיות עם החיים והמוות יחד.
אפשר לבחור נוכחות במקום הימנעות.
אפשר לשמוע את מי שאנחנו הכי אוהבים,
גם כשהכול בפנים רועד.
אפשר לכאוב וגם להתרגש.

מאז, אני צועדת עם אחרים ברגעים האלה –
עם לב פתוח וקשוב לבעל החיים, לאנשים, ולמרחב המשותף שמתקיים ביניהם ברגעים האלו.

***

אם המילים האלה נגעו בכם,
אם עברתם פרידה או שאתם בלב המסע –
אני כאן.

הלב שלי יודע איך זה מרגיש.
ויודע גם, שיש יותר מדרך אחת.

*****
בתמונה: אושר - הכלב שלעד החיוך שלו יישאר חרוט בליבי

14/07/2025

אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו, אוהבי בעלי החיים – הוא היום שבו נצטרך להיפרד מהם.
כל אחד מתמודד אחרת עם הידיעה או המחשבה הזו, אבל כולנו יודעים שזה יקרה.
יש מי שמנסה לא לחשוב על זה, ויש מי שזה מלווה אותו יום-יום.

מוות הוא נושא כל כך טאבו בחברה שלנו.
אנחנו מפחדים ממנו, ונמנעים מלעסוק בו – עד כמה שרק אפשר.

בעלי החיים שלנו – מפגישים אותנו איתו שוב ושוב,
יותר מוקדם יותר ממה שהיינו רוצים,
כי הם חיים פחות מאיתנו, ולוקחים אותנו למסע הזה לעיתים תכופות יותר.

אני אפילו לא יודעת לומר כמה פרידות מבעלי חיים שלי עברתי לאורך חיי.
וכמה פרידות ליוויתי ונכחתי בהן – עם אחרים, מקרוב ומרחוק.

בעלי החיים הם שלימדו אותי על המוות והפרידה מנקודת מבט אחרת.
לא כמו שלמדנו בחברה המערבית.
משהו בהם מאפשר לעבור את זה אחרת, אם רק נסכים לתת להם להיות המורים שלנו.
גם ברגעים שהם מהמפחידים, המטלטלים והכואבים ביותר.

בפוסט הבא, אני אספר על מורה אחד כזה –
שהגיע לחיי בדמות כלב, ופתח לי שער עמוק להבנה חדשה של חיים, מוות ונוכחות, ובזכותו הפרידה מאהובת ליבי מיקה הפך להיות משהו משמעותי כל כך.

אם הנושא הזה נוגע בכם – אני מזמינה אתכם לקרוא גם את הפוסט הבא שאעלה

******
בתמונה - מיקה, אהובת ליבי, בימיה הצעירים יותר.
נפרדנו לפני קרוב ל 5 שנים

10/07/2025

לא!!!! גם אני לא תמיד מצליחה להכיל, להיות סבלנית, נעימה ומכילה כלפי הכלבות שלי.

למה חשוב לי להצהיר על זה ככה?
למה להתחיל את הפוסט באמירה כל כך לא "סקסית"?

כי חשוב לי שנזכור – כולנו אנושיים. "מוארים" או לא.

אני חיה ונושמת התפתחות וצמיחה – אישית, תודעתית ורוחנית – בערך כמו שאני נושמת חמצן.
ועדיין, זה ממש לא אומר שאני תמיד כולי נצנצים, לבבות ו-Peace & Love.

לפעמים זה אולי נראה או נשמע אחרת,
בכל זאת – אנחנו מאחורי מסך הרשתות החברתיות, וכולנו נוטים לחשוף פחות את החלקים שאנחנו שופטים או חוששים שיישפטו מבחוץ.

לא פעם משתפים אותי בתחושת אשמה,
שואלים איך אני מצליחה תמיד להכיל, להיות סבלנית, נעימה, לראות הכול בחמלה...

אז חשוב לי להגיד את זה הכי ברור, הכי חשוף:

שלא!!! אני ממש ממש לא.

אני חוטפת עליהם את הג'ננה.
מתעצבנת.
מרימה קול.
מגיבה בדרמטיות.

אומרת דברים שממש לא הייתי רוצה שיגידו לי,
ובטח לא רוצה להגיד להם.
רחוק מאוד מהאידיאלים שלי.
מרגישה כלפיהם רגשות מעורבים –
ואז, כמובן, גם על עצמי 😳

אני שואפת ומתרגלת על בסיס יומיומי –
איך להיות יותר מכילה, אמפתית, חומלת, סבלנית לאחרים.
איך לתקשר את הצרכים שלי ואת הרגשות שלי בצורה בהירה ומיטיבה – מולם, מול העולם.

אני מתרגלת איפה אפשר ליצור שינוי,
לקחת אחריות, להשפיע –
וגם איפה אי-אפשר.
לפגוש בתוכי את מה שאני פוגשת בחוץ –
ולבחור אם ואיך להגיב.

אני כל הזמן מתרגלת איך להעניק לי את כל מה שאני רוצה להעניק לאחרים.
קודם כל לעצמי.

וכשאני מצליחה להיות יותר חומלת, אמפתית וסבלנית כלפי עצמי,
ולהבין את העולם הפנימי שלי בלי שיפוט –
אז גם ברגעים שבהם אני לא מצליחה להיות מי שהייתי רוצה להיות עבור האחר –
נפתח בי מרחב.
מרחב שמרכך, שמרפא,
שמאפשר לי לאט לאט להיות יותר ויותר כזו – גם החוצה.
גם כשאני עדיין לא.

בעלי החיים – כמו כל מערכת יחסים –
מפגישים אותנו עם המון חלקים בתוכנו.
ובכל מפגש איתם, יש לנו הזדמנות להעמיק את הקשר איתם,
ואת החיבור לעצמנו.

כשאני יותר מחוברת לעצמי,
יותר קשובה למה שאני מרגישה, צריכה, מבקשת –
אז אני יכולה גם לפגוש את האחר ממקום יותר מיטיב לשנינו.

יש כאן מרחב מופלא לחקור:
איך יוצרים דינמיקה שיש בה שניים (או יותר)–
שלכל אחד יש עולם פנימי עשיר ומלא –
ועדיין אפשר להיפגש.
ליצור קרבה.
מבלי שאף אחד יוותר על עצמו.

זה מסע.
לפעמים מאתגר.
ולפעמים מלא התרגשות, סקרנות,
ורגעים מרגשים של מפגש לבבות –
עוצמתי, נוגע, מרפא.

מקווה שהמילים האלו מחזירות לכם רגע נשימה.
תזכורת קטנה שאנחנו אנושיים.
שכולנו צועדים כאן יחד את מסע החיים המטורלל הזה.

09/07/2025

וואו, זה סוף סוף קורה!!!
אחרי כל כך הרבה זמן של מסכים, זום, והחזקת מרחבים מרחוק —
אנחנו נפגשות באמת.

נושמות את אותו אוויר. רואות אחת את השנייה.
ומעל הכול — יוצרות מרחב חי, פתוח, רך ומכיל
לאהבה האינסופית שיש לנו לבעלי החיים שאיתנו וסביבנו.

ביום שישי, 25.7, ברמת הנדיב,
אנחנו יוצרות יחד יום של עומק, הקשבה וחיבור.

לא רק כדי להבין, אלא כדי לחוות -
דרך הגוף, בלב פתוח, עם אנשים נוספים שכמהים לגלות עוד מהפלא והקסם של בעלי החיים והקשר שלנו איתם.

יהיו סדנאות לבחירה, טבע מרפא, אנשים שאפשר פשוט להיות איתם – בלי להסביר יותר מדי.

לעבור מסע קצר ולחזור הביתה – גם לעצמנו, גם אל בעלי החיים שאיתנו – עם משהו חדש בלב.

אנחנו מתרגשות מאוד לקראת הכנס הייחודי הזה, ומחכות לכם.ן שם 🌈🦋🪷

כל הפרטים:
👉 https://safa-ahat.com/bainadam4-gathering

02/07/2025

במהלך ימי המלחמה פנו אליי לראיון עליי ועל הכלבות שלי – על איך אנחנו חוות את התקופה הזו יחד.
הכתבה פורסמה, והיא יצאה מרגשת, ומביאה משהו מהלב של היחד שלנו ברגע מאוד לא שגרתי אבל מאוד חלק מהחיים.

ועדיין... לקח לי קצת זמן לשתף אותה.
לא כי לא התרגשתי – אלא כי האנגלית שלי שם יצאה קצת עלגת 😵‍💫.
(פה הכי בא לי לתת את כל הסיבות והתירוצים למה זה יצא ככה, אבל אני אנשום עמוק ואתמודד עם זה ככה 😆)

לא דרמטי – פשוט כזו שאני מרגישה איתה קצת חשופה ונבוכה.

לקח לי רגע לעשות את הבחירה לשים אותה כאן, אבל אני בוחרת כן -
גם כי יש משהו משחרר בלהסכים להיראות גם ככה – לא מושלם, אנושי, אמיתי.
וגם כי הכתבה מהממת ומתוקה והצילומים שווים הכל 😇

אז הנה היא, מוזמנים להקשיב בלב פתוח 🙏

As air-raid sirens wailed and explosions rattled the sky during the recent conflict between Israel and Iran, Hadar Gutman’s small home in Hadera became a san...

01/07/2025

לו"ז השבוע להמשך תמיכה לנו ולבעלי החיים שאיתנו

27/06/2025

חוזרים לשגרה… האמנם?
גם לנו קשה לעשות את זה ברגע, אז מה עם בעלי החיים שלנו?

הם היו איתנו בלב הסערה.
חוו איתנו ימים של מתח, חרדה, מצוקה, אזעקות, טילים, חוסר ודאות.

גם אם לא הבינו את כל מה שקורה – הם הרגישו כל תדר, כל רעד, כל דממה רועמת.
הם היו שם – איתנו, לצדנו, עבורנו.

חלק מבעלי החיים חוזרים לשגרה מהר, כאילו לא קרה דבר.

אבל לא מעט מהם – מתקשים.
כמו רבים מאיתנו.

הקצב משתנה פתאום, השגרה חוזרת כביכול,
אבל עבורם (ועבורנו), זה לא בהכרח פשוט "לחזור" לחיים –
זה מורכב יותר, יש נפילת מתח, יש קושי למצוא קרקע.

זו מערכת עצבים שמנסה לעבד את מה שלא היה לה זמן או מרחב להרגיש.

זו חוויה של בלבול, שינוי, חוסר אחיזה.

פתאום הם שוב לבד בבית. פתאום יש פחות נוכחות שלנו, פחות ביטחון, פחות מגע, פחות יחד.

והתגובה שלהם לזה – לגמרי לגיטימית.

לפעמים זה ייראה כשינוי התנהגותי חד,
לפעמים כמצוקה פיזית או רגשית,
ולפעמים פשוט משהו "אחר" שאנחנו לא מצליחים להגדיר.

לפני שאנחנו ממהרים לשפוט את זה, להיבהל מזה או לנסות לפתור או לתקן –
בואו רגע רק נכיר בזה.

בזה שגם להם לא קל
שגם הם עוברים תהליך.
ושגם אצלם, כמו אצלנו, שגרה לא מתחילה בלחיצת כפתור –
אלא בבנייה מחודשת של קרקע פנימית מהחדש שאנחנו, כי אף אחד לא יוצא בדיוק אותו הדבר מהצד השני.

אפילו רק לתת לזה הכרה, עדות, עיניים טובות, לב אוהב ונשימה עמוקה –
כבר יאפשר למשהו לנוע בתוכם, ובתוכנו.

ואם נרגיש שצריך – תמיד אפשר גם להיעזר בתמיכה מקצועית, בליווי, בהכוונה.

אבל לפני הכל – נבחר לראות אותם,
ולזכור שהם חלק מאיתנו,
שהם חווים איתנו,
ושהם צריכים – בדיוק כמונו – רכות. הקשבה. זמן.

18/06/2025

כשהלב נקרע בין הביטחון האישי לנאמנות לבעל החיים שלנו 💔🐾
בימים האחרונים, שוב ושוב אני פוגשת את הכאב וחוסר האונים של אנשים שלא מצליחים להכניס את בעלי החיים שלהם איתם למקלט או לממ״ד.

לא כי הם לא רוצים – אלא כי יש מורכבויות שלא תמיד מאפשרות את זה מצד בעל החיים.
ולפעמים פשוט אי אפשר.

הכלב נכנס ללחץ ומסרב לזוז, החתול נעלם ברגע האזעקה, אין שיתוף פעולה ועוד מצבים מורכבים יותר.

הגוף רועד, הלב דופק, והמחשבות מתרוצצות:
"מה נכון עכשיו? להישאר איתו? לעזוב לרגע? איך אחיה עם עצמי אם יקרה לו משהו?"

עולה שם המון אשמה, בלבול, חוסר אונים מוחלט.

יש מי שבוחרים להישאר עם החיות בבית, אפילו במחיר ביטחונם האישי.
יש מי שהולכים בלב שבור למקלט, דואגים ובוכים כל הדרך.

זו דילמה לא פשוטה.
זה מאבק פנימי קורע – בין אהבה לאחריות, בין פחד לנאמנות, בין הצורך להגן על עצמנו לבין התחושה שאנחנו נוטשים מישהו שאנחנו אוהבים מאחור.

ובתוך כל זה – יש גם המון שיפוט כלפי הבחירות של אנשים שבוחרים באותו רגע להתמגן בעצמם.
מאחורי כל בחירה כזו מסתתר עולם שלם, שלא תמיד ברור לנו מבחוץ.

השיפוט הזה רק מוסיף עוד מתח וכאב, ולא באמת פותר שום דבר – לא לאדם, ולא לחיה.

התחושות האלו לגיטימיות.
ורבים מתמודדים איתן – אולי יותר ממה שאתם חושבים,
כי יש גם המון פחד, בושה ואשמה בלשתף, בלבקש עזרה, בלחשוב ביחד.

אז ככל הנראה אין תשובה אחת נכונה,
אבל כן אפשר להתחיל מהכרה בכאב,
בלזכור שאתם לא לבד,
ושהמצב הזה – מטורלל, מתסכל, ודורש מאיתנו בחירות לא פשוטות שלא תמיד יושבות לנו טוב על הלב.

ואולי – רק אולי – דווקא מהמקום הזה אפשר גם למצוא פתרונות.
דרך ליצור שיתוף פעולה מצד בעל החיים, רעיון יצירתי, או עזרה מבחוץ.

אבל קודם, צריך רגע לנשום את המקום שבו אנחנו נמצאים, גם אם עוד אין לנו את התשובה.

18/06/2025

כשהלב נקרע בין הביטחון האישי לנאמנות לבעל החיים שלנו 💔🐾

בימים האחרונים, שוב ושוב אני פוגשת את הכאב וחוסר האונים של אנשים שלא מצליחים להכניס את בעלי החיים שלהם איתם למקלט או לממ״ד.

לא כי הם לא רוצים – אלא כי יש מורכבויות שלא תמיד מאפשרות את זה מצד בעל החיים.
ולפעמים פשוט אי אפשר.

הכלב נכנס ללחץ ומסרב לזוז, החתול נעלם ברגע האזעקה, אין שיתוף פעולה ועוד מצבים מורכבים יותר.

הגוף רועד, הלב דופק, והמחשבות מתרוצצות:
"מה נכון עכשיו? להישאר איתו? לעזוב לרגע? איך אחיה עם עצמי אם יקרה לו משהו?"

עולה שם המון אשמה, בלבול, חוסר אונים מוחלט.

יש מי שבוחרים להישאר עם החיות בבית, אפילו במחיר ביטחונם האישי.
יש מי שהולכים בלב שבור למקלט, דואגים ובוכים כל הדרך.

זו דילמה לא פשוטה.
זה מאבק פנימי קורע – בין אהבה לאחריות, בין פחד לנאמנות, בין הצורך להגן על עצמנו לבין התחושה שאנחנו נוטשים מישהו שאנחנו אוהבים מאחור.

ובתוך כל זה – יש גם המון שיפוט כלפי הבחירות של אנשים שבוחרים באותו רגע להתמגן בעצמם.
מאחורי כל בחירה כזו מסתתר עולם שלם, שלא תמיד ברור לנו מבחוץ.

השיפוט הזה רק מוסיף עוד מתח וכאב, ולא באמת פותר שום דבר – לא לאדם, ולא לחיה.

התחושות האלו לגיטימיות.
ורבים מתמודדים איתן – אולי יותר ממה שאתם חושבים,
כי יש גם המון פחד, בושה ואשמה בלשתף, בלבקש עזרה, בלחשוב ביחד.

אז ככל הנראה אין תשובה אחת נכונה,
אבל כן אפשר להתחיל מהכרה בכאב,
בלזכור שאתם לא לבד,
ושהמצב הזה – מטורלל, מתסכל, ודורש מאיתנו בחירות לא פשוטות שלא תמיד יושבות לנו טוב על הלב.

ואולי – רק אולי – דווקא מהמקום הזה אפשר גם למצוא פתרונות.
דרך ליצור שיתוף פעולה מצד בעל החיים, רעיון יצירתי, או עזרה מבחוץ.

אבל קודם, צריך רגע לנשום את המקום שבו אנחנו נמצאים, גם אם עוד אין לנו את התשובה.