07/07/2024
Adva Avramovich
היום לפני 9 חודשים בשעה 6:29 בבוקר התחננתי בפנייך שתשארי מפוקסת, ותתחבאי. תיהיי ערנית ותתחבאי. התחננתי. סיימנו את השיחה בינינו, בזמן שאמרתי לך שכדאי שלא נדבר שלא ישמעו את קולך ותתחבאי. רק תתחבאי התחננתי.
את הבנת לפנינו. את כתבת שזה מפחיד בטרוף ואת אוהבת אותנו כי את לא יודעת מה יקרה. אולי נשמה יודעת מתי דקותיה האחרונות כאן? אחרת למה כתבת לנו שאת אוהבת אותנו ושאת לא יודעת מה יקרה? כל מה שהתחננתי שיקרה בדקות הארוכות והארורות האלו היה שתלכי לחפש לך מסתור. אפילו בתמונות מהמיגונית ראיתי בלייב ארון וביקשתי שתכנסי לתוכו. אח"כ כבר לא ראיתי אותו, בטח מישהו פינה אותו.
בכל אותם ימים שנעדרת, על אף שבתוכי ידעתי שנפרדת מהעולם, נותרה בי תקווה קטנטנה שאולי הצלחת לברוח לשיח/לשדות...רק לברוח מהמפלצות האלו. ידעתי שלא, כי כבר ב 10:00 שלחתי לך הודעות מתחננות לסימן חיים וכתבתי לך שחצי עולם מתפלל עלייך. התפללתי שכן. אבל ידעתי שלא. לא שדמיינתי את אירוע המודיעים באותה נקודת זמן...אבל ידעתי שלא תשרדי את התופת הזו.
מאז נוני, 9 חודשים שאני בפועל בורחת. מהחיים. עושה את מה שהתחננתי בפניך שתעשי ולא. מנסה להתחבא מהם. להימלט ממה שיש להם להציע. הם נעשו כבדים, מכאיבים, מפחידים ומייאשים וכל החן והיופי וההדר שמילאו אותם לפני 9 חודשים ויום נעלמו. כיון שהכל מטרגט אותי בכל רגע נתון, אפילו אישה זרה שהסתכלה לי על הנייד ואמרה באהבה; "איזו תמונה יפה", גמרה אותי ולא הבינה למה אני נחנקת, סתם חשבה שאני שאני אישה קטנונית שלא אוהבת שמפרגנים לה, אבל היא לא הכירה את הסיפור כולו כי לא הצלחתי להוציא מילה מהפה; גם הים כשלקחתי את יובי לחוף שאת ואבא ואני גלשנו בו סאפ עשרות פעמים ואת סחבת אותי לחוף בכל פעם שנגמר לי הכוח, גם כשאני עוברת בקיבוץ ואת צצה לי בכל פינה, בבריכה שעבדת, במרכולית, בשבילים, באולם, בחטיבה גם כשאני נוסעת בכביש 6 וככה בכל מקום...אז אני מנסה להתחבא. וגם אם לכאורה אני פועלת והולכת ופוגשת וזזה, אני במנוסה, מנסה להדוף את החבטות המכאיבות המכות בגוף העייף ובלב הדואב.
6:29. 9 חודשים נועמצוק. בלעדייך. זה לא אנושי. זה לא אפשרי. זה פשוט לא.
וכפי שאת רואה או חשה או מרגישה או לא יודעת מה, החיים בוחרים בנו...כי כרגע הביטוי השגור, השכיח והמעצבן לתפארת "תבחרי בחיים" לא מדבר אלי. החיים הם חיים. הם פשוט שם. קמים בבוקר ונעים איתם, לאן שהם מזרימים אותנו. וכפי שאת מבינה נועמצ'וק, אנחנו חיים, בדיוק כמו שכתבת בעבודה ההיא בכיתה י"א. בטח כתבת בעוד מקומות, אבל עוד לא פתחתי כמעט חומרים שלך מרוב שזה קשה.
יותר מהכל נועצמוק אני כל כך גאה בך שלא ציוות עלינו שמחה, אלא הבנת את מורכבות האירוע של המוות. ילדה בכיתה י"א מבינה לעומק את התסבוכת. גאה בך ילדה חכמה שלי. תמיד הייתי, מהשניה שנולדת.
××
מאז אין לי אותך שתתחפרי בתוכי, העיניים כבויות. זה עיקר הסיפור בלאבד ילדה.