13/04/2026
שבת בבוקר - סיפור אמיתי !
אימא שלי זיכרונה לברכה, הייתה ניצולת שואה ואני גדלתי בבית שבו הייתה השואה נוכחת בחיי היומיום. את הצלת חייה היא חייבת לישראל קסטנר http://tinyurl.com/got2bgr. אימי נכלאה תקופה ארוכה במחנה הריכוז, "ברגן - בלזן", לאחר זמן ובעקבות עסקה שעשה ישראל קסטנר עם הממשל הנאצי, שוחררה אימי והייתה בין ברי המזל שהועברו לשוויץ.
אימי הייתה ציונית וחברה בתנועת הנוער "מחנות העולים". היא עלתה לישראל, הקימה פה בית, משפחה בנתה חיים ולא דיברה הרבה על מה שהיה "שם". השנים חלפו וככול שבגרתי התחדדה בי ההבנה כמה קשה ואפלה, הייתה תקופה זו. החלומות וסיוטי הלילה היוו נוכחות מתמדת בחייה, בד בבד עם ההחלטה שהתחייבה לעצמה לבנות כאן הווה ועתיד ולגדל אותנו שפויים ובריאים ללא המשא הכבד שהיא נשאה.
מגיל צעיר ידעה אימי שעתיד אני להיות רופא חיות, וטרינר, ד"ר דוליטל כדבריה, מן חוש של אמהות.
בילדותי בחולון ולאחר מכן בתל אביב, היינו ילדי רחוב - פירושו של דבר שהיינו מבלים יותר ברחוב מאשר בבית, מסתובבים בשדות, בחולות מגלים ומזהים כל ציפור, חרק, רמש והולך על ארבע, אז הטבע העירוני היה במלוא הדרו. מודה אני שלא פעם ולא פעמיים הגנבתי כמה מהם הביתה לצורך "אשפוז יום או לילה" עד שיתחזקו ויחלימו המסכנים... ואימא כמובן התרגלה.
הייתי מהופנט מאורחות הטבע ושעות יכולתי להביט על שיירה של נמלים, ציפור במעופה או על חיות שמצאו מסתור בין עצי "הג'ומס" הידועים גם בשם "שקמה או תאנת הבר". כשבגרתי ולמדתי רפואה וטרינרית, הייתה זו עבורה התגשמות של חלום וניצחון. אז השבוע הזה שבו אנו נציין את יום השואה ומתחילה המשוואה של "משואה - לתקומה" מתחדד הזיכרון, אני מעריך, מוקיר, אוהב ומודה.
תודה, בריאות וימים שקטים,
גיורא היימן
אפילוג: היה נחש אחד חביב, "זעמן זיתני", נחש יפיפה. הבאתי אותו הביתה, שיתחמם קצת, דם קר, מה לעשות! שיתאושש הזוחל קמעה ואז אשחרר אותו לדרכו. רק שהלז הפוחז, הופ! יצא לדרכו ברחבי הבית עוד לפני שהספקתי להגיד "ג'ק רובינסון" נעלמו עקבותיו. לאימא סיפרתי זאת רק אחרי שנים. לא שזה הרגיע אותה ובמשך חודשים רבים היא הלכה מאוד בזהירות בבית...! האמת שסיפור זה הפך לעוד אגדה אורבאנית משפחתית ויש האומרים שהנחש נראה פה ואולי שם (-8.
