18/05/2026
“כשאני בבית אני אני, וכשאני בבית ספר אני לא אני.”
"בבקשה תסביר?"
“כשאני בבית אני יותר כועס, יותר עצוב, יותר בחדר שלי עם עצמי.”
"ובבית ספר?"
“אני מחייך, שמח, נמצא עם כולם.”
"אז בבית ספר אתה לא אתה?"
“נכון.”
הלב שלי התכווץ.
יש ילדים שלומדים איזו גרסה שלהם “עובדת” חברתית.
איזו גרסה פחות מעוררת תגובות, פחות מסתבכת, פחות בולטת.
ובתהליך שלנו, במשך 7 חודשים, החזרנו אותו אליו. (בן 10)
דיברנו על תכונות אופי. על חוזקות.
על החלקים שהוא אוהב בעצמו וגם על אלו שפחות.
דיברנו על קונפליקט חיצוני עם אחרים,
ובעיקר על הקונפליקט הפנימי, שקורה כשבחוץ אתה מחייך,
אבל בפנים משהו אחר לגמרי מרגיש.
ניתחנו יחד סיטואציות חברתיות מחיי היום יום שלו.
מה הוא באמת רצה להגיד. מה עצר אותו.
מתי הוא בחר לוותר על עצמו כדי להישאר חלק מהחבורה.
והכלבים היו כל הזמן איתנו.
דרך הטיולים איתם הבחנו כיצד הם מתמודדים עם מצבים שלא נעימים להם.
ראינו שיש כלב שנמנע, כלב שמסמן גבול, כלב שמתקרב בזהירות.
וכך הבנו שאין דרך אחת “נכונה” להיות.
ראינו גם איך כל גזע מביא איתו אופי אחר לגמרי,
ועדיין לכל אחד מהם יש מקום, תפקיד וייחוד בעולם.
הוא התחיל להבין, שהוא לא חייב להיות כמו כולם כדי להיות שייך.
שהוא לא צריך למחוק חלקים מעצמו כדי שיאהבו אותו.
במפגש הפרידה שאלתי אותו:
“מה למדת מהתהליך שלנו?”
והוא ענה:
“שאני יכול להיות אני בכל מקום.”
התרגשתי עד דמעות.
ושחררתי אותו לדרכו בידיעה,
שעכשיו יש לו יותר אומץ להיות הוא.
גם ליד אחרים.
אם גם הילד.ה שלכם זקוק.ה לחיזוק, העצמה ומקום שבו אפשר פשוט להיות,
אני פה עבורכם.
